אימון לשניים
מריבה.... אפשר גם אחרת! לי ודנה אחיות. הן הגיעו אלי לאחר שהן לא מדברות חודשיים בעקבות מריבה. הן ניסו ביניהן ללבן את הדברים אך התוצאה הייתה הסלמה של המריבה. משהתיישבו זו מול זו הן לא היו יכולות להסתכל זו בעיני זו. במפגש הזה הן - הקשיבו אחת לשנייה עד הסוף, מבלי להיכנס אחת לדברי האחרת. - כאשר אחת סיימה לדבר, השנייה שיקפה מה שהבינה - שאלה שאלות. לא ענתה, לא התעמתה, רק שאלה שאלות על הנאמר. - הן קבעו זמן שבועי לשיח על איך היה להן בשבוע הזה אחת עם השנייה. אחרי 80 דקות בהן כל אחת דיברה, הקשיבה לאחותה מבלי להפריע, שיקפה את מה שהבינה/שמעה ממה שאחותה אמרה ושאלה מתוך מה שנאמר... הן יצאו מחייכות ומחובקות. זה מה שהן כתבו לי (כ"א לחוד) לאחר המפגש. - חיה יקרה, הגעתי עם תחושות מאוד קשות וכעס רב וניתן לומר גם קטנת אמונה לגבי פתרון הקונפליקט שנוצר. השיחה שעשינו בנוכחותך ובהנחייתך גרמה לי להבין יותר טוב את הצד של אחותי ומאיפה היא באה וגם הרגשתי שהיא מבינה אותי יותר טוב. שמחתי לצאת מהאימון מחובקת עם אחותי ומעבר לכך עם כלים חדשים לתקשורת שלמדתי וילוו אותי בהמשך הדרך מול משפחה, בן זוג, חברות ... - חיה, אין לי מילים להודות לך על ההדרכה והעזרה שלך לפתרון הסכסוך ביני לבין אחותי. לימדת אותנו להקשיב אחת לשנייה ולהבין אחת את השנייה. תודה, תודה, תודה. אם אתם רוצים לדעת יותר על התהליך, אני פה.
"סליחה הוא תהליך שכלי, רגשי או רוחני שבו חדל אדם מלחוש עלבון או כעס כנגד אדם אחר על מעשה שהוא ראה בו כפגיעה, מחלוקת או שגיאה. לחלופין, סליחה היא הפסקת הדרישה לעונש או פיצוי." (ויקיפדיה) "... יתכן שאיננו יודעים כיצד לסלוח ויתכן כי איננו רוצים לסלוח. אך עצם העובדה כי אנו מכריזים על נכונותנו לסלוח, מתחילה את תהליך הריפוי..." (לואיז היי) חשוב לזכור שסליחה אינה אומרת שמה שקרה היה בסדר . היא, למעשה, שחרור ההיאחזות שלנו בשיפוטיות ובאשמה. היא מסייעת לנו להרפות מהעבר/מהעתיד ולחיות כאן ועכשיו. סליחה היא ויתור על העוינות, זה לקבל את כל החלקים שבך ובאחר, הטובים והפחות טובים כאחד. זה לבחור מי אתה רוצה להיות, אדם עוין או אחד שסולח. ישנן דרכים שונות ל תהליך הסליחה. ד"ר אירה ביוק, רופא שליווה חולים סופניים ונפגש עם משפחות החולים, מציע מכתב סליחה שיכול להביא לפריצות דרך במערכות יחסים. התהליך מזכיר מאוד את ה"הו'אופונופונו" ואת "עין הבדולח": בוחרים אדם, חי או מת, שיש או הייתה איתו מערכת יחסים טעונה. המכתב נשאר אצלכם, כך שאתם יכולים לכתוב בו גם דברים שלא הייתם מעזים לומר בדרך אחרת: המשיכו את ארבעת משפטים: - סלח.י לי על ש... - אני סולח.ת לך על ש... - תודה ש.... - אני אוהב.ת אותך. אם כותבית לאדם שכבר אינו בחיים, יש להוסיף - היי/ה שלום. לעיתים הכעס כל כך גדול, הפגיעה עדיין צורבת עד שאתם מרגישים שאינכם יכולים לסלוח. כתבו בכל זאת ותוסיפו את ההסתייגויות: - אני לא חושב.ת שיש לך מה לסלוח לי אבל - היית רוצה לסלוח לך על..... ..... ...אך אינני יכול.ה עדיין - קשה לי למצוא דברים שאני יכול.ה להגיד לך תודה עליהם , אבל אם אני חייב.ת אז תודה על.. (אפשר לציין צרכים בסיסיים..) - אני לא אוהב.ת אותך, אבל אני צריך.כה לסיים באני אוהב.ת אותך ... תוך כדי כתיבת המכתב כדאי לשים לב לנשימה ולתת למה שעולה לעלות, זה חלק מתהליך הניקוי. אפשר לעשות את התהליך בכתב או בעל פה. אם בחרת בכתב, בסוף התהליך אפשר לשמור את המכתב, לשרוף, לזרוק אותו או למסור אותו לנמען. עוד על חשיבות הסליחה: https://www.youtube.com/watch?v=ngjCmgUsfv0 אם אתם מתקשים לסלוח, אל תהססו לפנות אליי, א שמח לעזור
"הוא האשם בזה שאני ...." , "היא האשמה בזה שאני ..." "בגללו אני לא .... ", "בגללה אני לא..." מכירים את המשפטים האלה? גילה הגיעה מלאה טרוניות על בן זוגה: "אני צועקת בבית , בגללו, הוא מוציא לי את החשק ללכת להורים שלו, עשיתי תאונה כי הוא עיצבן אותי לפני שיצאתי מהבית." כששאלתי איך היא מרגישה מולו, מי היא מולו, ענתה: "הוא גורם לי להרגיש קטנה, מטומטמת..." בתהליך האימון הבאתי אותה להסתכל אחרת על הדברים ברשותה ובעידודה אני מביאה את תמצית השיחה שלנו: - אם הוא גורם לך להרגיש מטומטמת, אז מי האחראי? - הוא. - יש לך אחריות על מה שקרה? - לא. - אם הוא האחראי , מי את מולו? היא לא ידעה מה לענות. יש לנו את הממת"ק, מבקר, מרוחק, תוקפן וקורבן , מי את מולו? - אני הקורבן? הוא התוקפן ואני הקורבן. - את רוצה להיות הקורבן? - בטח שלא - אם את לא לוקחת אחריות על החלק שלך, אם הוא האחראי על מה שאת מרגישה אם הוא האחראי על מה שאת עושה איפה זה שם אותך? מי את שם? כאן אורו עיניה .. - רגע, רגע... אז כל פעם שאני מאשימה אותו, אני בתודעת קורבן ? - תגידי לי את. - וואו, אני מעבירה בראש כל מיני סיטואציות ובאמת אני יכולה לראות את הקורבנות בי. מה אפשר לעשות כדי לצאת מזה? - דבר ראשון, לקחת אחריות. זכרו, כל פעם שאתם מאשימים את האחר שהוא גורם לכם להרגיש, להגיד, לפעול..... , שבגללו אתם.... אתם בעצם אומרים הכוח אצלו , הוא החזק ואם הוא החזק, מה זה אומר עליך?! כל פעם שאתם מאשימים את האחר, אתם רואים את הדברים ממקום של תסכול ואגו. האם זה מה שאתם רוצים? לתת את הכוח שלכם לאחר? התבוננו באומץ וראו מה החלק שלכם בסיטואציה? איפה אתם אחראים על מה שקרה/נאמר? ברגע שתראו את החלק שלכם ברגע שתשתפו ותגידו לבן.בת מה גיליתם, זה רגע של צמיחה בקשר הזוגי, זו מהות הזוגיות. קחו אחריות על הסיטואציה, קחו אחריות על החיים שלכם ותראו איזו שינוי זה יחולל בחיים שלכם. ואם אתם מתקשים למצוא את החלק שלכם, אם אתם מתקשים למצוא מה האחריות שלכם, אל תהססו לפנות בפרטי וא עזור לכם למצוא אותה.
"אני רוצה להשאיר את כל השנה הזאת מאחור" זה המשפט הראשון שדלית (שם בדוי) אמרה כשהתיישבה מולי . רשמתי את כל האירועים שדלית רוצה להשאיר מאחור, לכל אירוע ביקשתי שתוסיף רגש ותחושה בגוף. "איזה רגש ..... (האירוע) מעלה בך?" "איפה את מרגישה את .. (הרגש) בגוף? "מה את חשה כעת בגוף?" לדוגמה לאחד האירועים: דלית הרגישה כעס, בבטן וחשה התכווצות בבטן , גוש בגרון וכאב בצד השמאלי של הראש. ראינו את המשותף לכל התשובות שלה, במרבית האירועים דלית הרגישה כעס, זלזול, התעלמות, התעמרות. לאחר שביררנו מה החלק שלה, מה האחריות האישית שהיא לוקחת ומה היתה יכולה לעשות/להגיב אחרת, דלית חייכה ואמרה: " אפשר ללמוד גם מאירועים שנראו קשים, אם לוקחים עליהם אחריות. אני מודה על השנה שעברתי , בזכות האירועים האלה למדתי כל כך הרבה על עצמי." אז אם יש אירוע שהשאיר חותם לא נעים, או גרם לכם לכיווץ כלשהו בגוף? חקרו: - מה הרגש שעולה ואיפה אתם מרגישים אותו בגוף? - מה החלק שלכם במה שקרה? - מה יכולתם לעשות אחרת? - מה האחריות האישית שאתם לוקחים על מה שקרה? - מה אתם יכולים ללמוד מזה , להבא? אם יש לכם שאלה, אל תהססו לפנות אליי
מה אתם רואים בתמונה? בבקשה, תענו לעצמכם לפני שאתם ממשיכים לקרוא. בימים טרופים אלה דנית בבית כל היום כי קיבלה חל"ת מהעבודה. בן זוגה שיחיה, דני, עדיין עובד כי הוא חיוני לעסק. ביום חמישי הוא חזר מהעבודה וראה את דנית יושבת מול המחשב בפיג'מה שלבשה אתמול בלילה. "דנית, מה קורה? כל היום את על המחשב?" "ממש לא" ענתה דנית "הספקתי דווקא הרבה" והמשיכה להתעמק במחשב. דני התעצבן, איך היא מעזה להגיד לו שהספיקה הרבה כשהיא יושבת מול המחשב ועדיין בבגדי הלילה שלה. "אני לא יודע כמה זמן אוכל להמשיך ככה" סינן מתחת לשפם. "משגע אותי לראות אותך יושבת שעות בחוסר מעש". דנית לא ענתה, היא בדיוק הקשיבה באוזניות המחוברות למחשב ולא שמעה את הריטונים של בן זוגה. "את בלתי נסבלת" המשיך דני. מסתבר שאת זה דנית כן שמעה. ואז קמה ממקומה, הראתה לו את התמונה ושאלה אותו: "מה אתה רואה? " "יד מחזיקה בכוס זכוכית ריקה" ענה דני. "זה בדיוק העניין, אתה רואה את הכוס ולא את הספה המסודרת, הספרים המסודרים, העציצים הקטנים". אם רק היית מסתכל מסביב, אם היית נכנס לחדרים, אם היית נכנס למטבח ורואה מה הכנתי לנו לארוחת ערב. לא היה מפריע לך שישבתי מול המחשב. אני מחכה שהמים בדוד יתחממו ואכנס להתקלח אחרי שעבדתי כל היום" האם גם אתם עניתם "את הכוס" לשאלה מה אתם רואים בתמונה? כמה פעמים אתם ממהרים להסיק מסקנות לפני שאתם בו דקים את התמונה כולה?
"אני לא יכולה לראות אותך ככה יותר. הקול שלך מעצבן אותי, הישיבה שלך מול המחשב כל היום, משגעת אותי. אפילו הנשימות הכבדות שלך, מוציאות אותי מדעתי. איך אדם יכול לשקוע לתוך עצמו בכזו מהירות? " ואז פנתה אליי והוסיפה: "ותביני, לפני הקורונה זה לא היה ככה. הוא היה אדם שמח, מחייך, מתעניין, היו לנו שיחות טובות, סקס טוב, חיים טובים, איך יכול להיות שקורונה אחת וכל זה נעלם?" "אני לא יכול עם הקיטורים שלך כל היום. מפריע לך לראות אותי יושב לרגע ללא מעש. כל היום תביא... תיקח.. תקפל.. תנקה.. כל היום צריך לקנות אוכל, הטיטולים עומדים להיגמר... נשארו רק......... ולא משנה מה תמיד צריך עוד משהו לקנות" בהמשך השיחה הבנתי ששניהם בחל"ת או כפי שהיא קוראת לזה ח -יים ל -לא ת -קווה. הדאגה הכלכלית חונקת יותר מבעבר, משכורות לא נכנסות, ומנגד, משכנתא, טיטולים, מיסים ושאר תשלומים, הכל ממשיך כרגיל. ביקשתי מהם שיחליפו תפקידים, שכל אחד ידבר מ"גרונו" של השני, מנקודת המבט של השני. כשהיא ראתה את הדברים מנקודת המבט שלו, הבינה את כובד האחריות שהוא חש. כשהוא ראה את הדברים מנקודת המבט שלה, הבין את הצורך שלה "להפעיל" אותו. נכון, המצב כרגע לא פשוט. אך מחשבה על מה יהיה, לרוב, מביאה איתה סבל. במקום לחשוב על מה יהיה, ואין לנו אפשרות לנחש את העתיד, חושבים על כאן ועכשיו. איך אנחנו יכולים עכשיו להיטיב את המצב? שאלה אחת ששניהם הסכימו לשאול את עצמם באומץ, שינתה את השיח ביניהם "איזה אדם אני רוצה שהיא תפגוש כשהיא מסתכלת עליי? איזה אדם אני רוצה שהוא יפגוש כשהוא מסתכל עליי?" יש אדם אחד בעולם כולו שאנחנו יכולים לשנות, אדם אחד! את עצמנו! יש בידינו כוח עצום להחליט מי אנחנו רוצים להיות בכל רגע נתון, בכל סיטואציה, בלי קשר לנסיבות החיצוניות, איזה אדם אני בוחר.ת להיות היום? זה נכון כהורים - איזה הורה אני רוצה שהילד שלי יפגוש היום? זה נכון בזוגיות - איזה בן.בת זו אני רוצה להיות היום? זה נכון לכל תחומי החיים. והבשורה הטובה היא שתמיד יש באפשרותי לבחור. אז, בחרו תחום, דווקא תחום חיים שפחות עובד לכם ותשאלו את עצמכם "מי אני רוצה להיות שם? איזו/איזה הורה, בן.בת זוג, ילד.ה, חבר.ה אני רוצה שהצד השני יפגוש כשהוא פוגש אותי? " ופשוט היו מי שבחרתם להיות. ואם אתם מתקשים, אשמח לעזור.
" מהרגע שאתה נכנס הביתה אתה רק עם עצמך" "כל הזמן את רואה רק מה אני לא עושה" האומנם? בכל שיח, גם ביני לבין עצמי, ובטח כזה שיח עם אחרים, חשוב להפריד בין עובדות לבין דעות. עובדה היא מאורע או פעולה שקרו באמת. דעה היא המחשבה שחושבים על אותו מאורע. פעמים רבות אנחנו משנים קצת את העובדות כדי שיתאימו לדעות שלנו, לפרשנות שלנו דעות אנחנו מביאים אתנו מניסיון חיים, ממה שהטמענו מההורים, החברים, הסביבה.. עובדות שייכות למה שקורה באמת. חשוב שנבין שהפרשנות אינה באה מתוך כוונה רעה אלא כי אנחנו רוצים להגן על עצמנו, לסדר את מה שראינו. המוח ההישרדותי נכנס לפעולה ומנסה לעשות סדר, להבין מי נגד מי ומה קרה, והצורך להגן על עצמנו, מביא פרשנות שבדרך כלל לטובתנו, פרשנות שמרגיעה אותנו. אם נפריד בין העובדות - מה שבאמת קרה לבין מה שאנחנו חושבים על מה שקרה, נוכל לקדם שיח מיטיב. "תמיד מהרגע שאתה נכנס הביתה אתה רק עם עצמך" בבירור העובדות, עלה שזה לא קורה תמיד ולא לאורך זמן, זה לוקח מקסימום רבע שעה שהוא מסתגר בחדר. הבנת המציאות הביאה לה רוגע שאפשר לה לראות את הצורך שלו באתנחתא במעבר מהחוץ לבית. "כל הזמן את רואה רק מה אני לא עושה" בבירור העובדות, עלה שזה לא קורה כל הזמן, שלעיתים הוא מקבל מחמאות על מה שעשה, וגם קורה שהוא לא עשה ולא היתה התייחסות שלילית. ברגע שיכול היה לראות שזו פרשנות שלו והיא לא חד משמעית, השיח השתנה לחלוטין. הכללות: תמיד, כל פעם, שבוע שלם... יכולים להוות סימן שאנחנו מביעים דעה. שימו לב מתי אתם מדברים עובדות ומתי אתם מפרשים את מה שקרה. ואם אתם רוצים עזרה בזה, אל תהססו לפנות אלי.
" משגע אותי איך לא מפריע לו הבלגן בסלון. כמה פעמים אני צריכה לבקש ממנו שייתן יד ויעזור?!" "מה כבר ביקשתי? קצת שקט כשאני חוזר מהעבודה. אמרתי? אמרתי! מתחשבים במה שאמרתי? בטח לא!" אני שומעת בחדר האימון הרבה תלונות דומות, אשמח לשפוך קצת אור על הנושא, ואם יעזור לאדם לאחד, עשיתי את שלי. יש לנו לפחות חמישה חושים, את זה כולם יודעים. חמשת החושים האלה הם חמישה דרכי קלט באמצעותם אנחנו קולטים את מה שמסביבנו. אבל, וזה אבל שמשנה את כל התמונה, לכל אחד מאיתנו יש דרך קלט דומיננטית יותר וכמו בשפות האהבה (שווה לקרוא כאן ), אנחנו מגיבים לפי החוש הדומיננטי, דרך הקלט הדומיננטית שלנו. קצת פחות ממחצית מהאנשים ויזואליים , החוש הראייתי הוא הדומיננטי אצלם. יותר מ 10% מהאנשים אודיטוריים, החוש השמיעתי הוא הדומיננטי אצלם. כ-40% מהאנשים קינסטטיים, החוש הקינסטטי, חוש המגע הוא הדומיננטי אצלם ואחוז אחד, טעם וריח הם החושים הדומיננטיים אצלם. בדוגמה שהתחלתי איתה את הפוסט, קל לזהות שהאישה ויזואלית, חשוב לה הסדר ואילו הגבר אודיטורי, חשוב לו שיהיה שקט. היא יכולה להמשיך ולהתלונן, הוא רואה את הבלגן אבל זה לא מפריע לו, בדיוק כמו שלה לא מפריע הרעש של הילדים. זה כמו לבקש מעיוור צבעים למיין את הכביסה לפי צבעים. מיותר לומר שכאשר אנחנו מזהים את הדומיננטיות שלנו ואת הדומיננטיות של האחר (בן.בת זוג, ילד, בוס....) קל לנו יותר להבין את הסיטואציה וגם נדע איך לפנות לאחר בדרך המתאימה לו. אביא, בקצרה, מספר נקודות לזיהוי שלוש דרכי הקלט העיקריות בתקווה שיעזור לכם לזהות את דרך הקלט הדומיננטית שלכם ושל האנשים החשובים לכם: אדם ויזואלי , שחוש הראייה הוא הדומיננטי אצלו: - רואה את העולם בתמונות - מבין מהר עניין - קצב דיבור מהיר - קופץ מנושא לנושא משתמש במילים וביטויים ויזואליים : - אני רואה... הבנתי את התמונה... - תנועות ידיים גדולות וגבוהות. - תרשימי זרימה, מפות חשיבה.. עוזרים לו מאוד בלמידה. אם אתם מזהים שבן השיח ויזואלי : - אפשר ואף רצוי לקטוע אותו: דיברת מקודם על.. - להשתמש במילים ובביטויים ויזואליים "אני/אתה רואה...., התמונה הגדולה היא..." - להתאים את קצב הדיבור שלכם, לקצב הדיבור שלו. אדם אודיטורי , שחוש השמיעה הוא הדומיננטי אצלו: - זוכר צלילים שהיו באירועים שונים. - מדבר יותר לאט (מהויזואלי) והרבה פעמים מונוטוני - מדבר מאוד מסודר משתמש במילים ובביטויים אודוטוריים : - אני שומע... זה לא מצלצל טוב... יש בזה הרמוניה - חושב בצורה תהליכית מסודרת לכן יבקש לדעת מה היה קודם/אח"כ... - דיוק וסדר חשובים להם. - תנועות הידיים רחבות לצידי הגוף. - ללמוד בצוות, או להקשיב לשיעורים מוקלטים, עוזרים מאוד בלמידה. אם אתם מזהים שבן השיח שלכם אודיטור י: - להתאים את קצב הדיבור (לא לדבר איתו מהר) - להקשיב עד הסוף, לא לקטוע אותו. - להשתמש במילים וביטויים אודיטוריים. אדם קינסטטי, שחוש המגע-התחושה הדומנינטי אצלו: - עוצר לפני שמתחיל לדבר (חושב איך להעביר את התחושה במילים) - מדבר דיבור איטי עם עצירות גדולות - תנועות ידיים מעגליות במרכז הגוף (אזור הבטן) - נשימות עמוקות (כדי להתחבר לתחושות שלהם) משתמש במילים וביטויים קינסטטיים: - מרגיש לי... כבד לי... בא לי בטוב... אם אתם מזהים שבן השיח שלכם קינסטטי: - לכבד את הזמן שהוא צריך לפני שמתחיל לענות. - להתאים את קצב הדיבור שלכם לקצב הדיבור שלו - להשתמש במילים ובביטויים קינסטטיים. זה אחד הנושאים שאהבתי כשלמדתי NLP אני מקווה שיהיה לכם לעזר. האם זיהיתם את מערכת הקלט הדומיננטית שלכם? ואם יש שאלות, אל תהססו לפנות אלי.
מור ומרים נשואים 15 שנים. מור התלונן שמרים לא מפרגנת לו על האהבה שלו לספורט, והרבה יותר מזה, מעקמת פרצוף, לא רוצה לדבר, ממש מתרחקת וכל זה רק בגלל שהתחביב שלו זה ספורט. לשאלתי למה הוא מתכוון כשהוא אומר ספורט, מור פירט : ריצה כל יום בחמש וחצי בבוקר. שלוש פעמים בשבוע חדר כושר, רכיבה על אופניים כל ערב במשך שעה וחצי ובנוסף כשיש מרתונים, טריאטלונים וכו', הוא לוקח בהם חלק וזה כולל גם במרתונים בחו"ל. כל הזמן שמור תאר את מקום הספורט בחייו, עיניו זרחו, הוא דיבר בהתלהבות ובפירוט רב מאוד. ומרים? הלכה והתכווצה על הכיסא.. בהתחלה הבעת הפנים שלה היתה משועשעת אך ככל שמור פירט יותר, הבעת הפנים הרצינה, היא נענעה את הראש מצד לצד והגוף שלה שקע לתוך הכורסא. כשפניתי למרים היא התחילה לדמוע, "כואב לי הפער בין מה שמור מרגיש וחווה לבין מה שאני מרגישה וחווה". ביקשתי ממנה שתאמר למור מה היא אוהבת בו. ואז עודדתי אותה לדבר, במנות קטנות, על כל מה שמפריע לה בהקשר הזה, על מה שהיא מרגישה. התהליך שעבדתי איתם נקרא 'ד יאלוג שלושת השלבים ' מבוסס אימגו והוא מומלץ מאוד בכל פעם שאתם נתקלים בחוסר הסכמה או בקונפליקט.. בוחרים אחד מכם שהוא זה שיביע את מה מפריע לו. סיטואציה אחת ורק עליה מדברים. השיחה מתחילה כשבן הזוג שנבחר מתחיל בהפקדות (אמירת מילים טובות, ראיית גדולתו של האחר) ואז... שלב ראשון: צד א' מדבר ומתחיל ב " אני מרגיש.ה.... כשאת.ה... " הוא מתאר את הרגשות, התחושות, המחשבות שיש לו כש... אין כאן האשמה אלא תיאור של המצב הרגשי, נפשי של המדבר.ת. יש לעצור, כל מספר משפטים , כדי לאפשר לצד השני לחזור על הדברים. צד ב' חוזר.ת על הדברים שנאמרו ומוסיף.ה: ' שמעתי אותך? ספר.י לי עוד '. וחוזר חלילה עד שצד א' אומר כל מה שהוא מרגיש. (כשצד אחד מדבר, הצד השני לא מתפרץ לדבריו גם אם לדעתו נאמרו דברים לא נכונים) במקרה שלנו, מרים דיברה על הרגשה של התרחקות ביניהם, על בדידות בקשר, על עצב גדול שאין מספיק מקום לביחד כי הרבה מהזמן הזה הולך לספורט. על התחושה שהיא לבד מול הילדים כי הם מתגעגעים ושואלים אותה 'איפה אבא?' , על כיווץ בגוף וכעס בכל פעם שהוא יוצא לספורט שלו. על שהיא מרגישה שהספורט הפך להיות הפילגש של מור. כל שניים שלושה משפטים, מרים עצרה ומור שיקף (חזר על הדברים שמרים אמרה) : "אני שומע ש... שמעתי אותך? ספרי לי עוד" אם לא דייק מרים תיקנה. וכאמור מרים שיתפה עוד ועוד.. שלב שני: צד ב' אומר מה הבין מתוך הדברים שנאמרו על ידי צד א' " אני מבין ש... " במקרה שלנו, מור אמר "אני מבין שהתדירות של היציאות שלי נותנת לך הרגשה שלא איכפת לי ממך, מהילדים" שלב שלישי: צד ב' אומר " מגיע לך כל מה שאת.ה מבקש.ת ומה שאני מתחייב.ת לתת הוא... " במקרה שלנו, מור אמר שכל מה שהוא מוכן לעשות בשלב זה הוא ללכת פעמיים בשבוע לחדר כושר בשעות אחרות ולצאת לרכיבות האופניים מאוחר או לשלב את רכיבת האופניים עם העבודה שלו, הוא ימצא דרך, העיקר שהוא יהיה בבית בערבים וכך יהיה יותר גם עם מרים וגם עם הילדים". מרים אמרה שזו פעם ראשונה מזה שנים רבות שהיא הצליחה להעביר למור מה שהיא מרגישה. מור אמר שזו פעם ראשונה שהוא מבין את המקום של מרים, כי תמיד כשהיא אמרה משהו בנושא הספורט שלו, זה היה מלווה בהמון כעס והאשמה והוא 'סגר' את עצמו מלהקשיב. תהליך זה נקרא 'דיאלוג שלושת השלבים' או 'דיאלוג התכוונותי' והוא כלי מתוך ה'אימגו' של פרופ' הנדריקס. בתחילת הדרך, התהליך בהחלט לא קל, עדיין יש התנגדויות. החדשות הטובות הן שכמו בכל דבר, אם חוזרים עליו, לאט לאט בני הזוג מתחילים להבין אחד את השני להקשיב, לכבד, לדבר .... האם יש לך משהו שמפריע לך בזוגיות? אם כן, ממליצה בחום לערוך שיחה דומה עם האנשים שסביבך. בשיחה הזו אין האשמה ולכן שני הצדדים פתוחים להקשיב ומוכנים להיטיב עם הצד השני. מי שמתקשה או רוצה להבין יותר, להתייעץ ... שלא יהסס לפנות אלי