שמי חיה פנחס

"אני לא צריכה לשלוט בכעס שלי. אתם צריכים לשלוט בדחף שלכם לעצבן אותי!" זהו פוסט שזכה לאלפי לייקים ולמאות שיתופים. ואני שואלת האומנם? אני יכולה ורוצה לשלוט בתגובות שלי. האחר עושה את מה שהוא עושה, הבחירה היא שלי איך להגיב לתגובות שלו. אלו הם חיי ואני היוצרת, הבמאית , התפאורנית, הכוראוגרפית והשחקנית הראשית. האם אני יכולה לשלוט בתגובות של האחר? ?? האם רק האחרים הם שצריכים לשלוט בדחף שלהם כלפי? האחריות היא עליהם? ואני? זה לא בשליטתי? זה לא באחריותי? איזו סיבה יש בעולם שאעביר את האחריות לאיכות חיי לאנשים אחרים? האם אותם אלפים שעשו לייק לפוסט הזה, באמת רוצים שאחרים יקבעו להם מתי הם יחושו שלווה, רוגע, שביעות רצון, כעס וכו'? לאדם יש אחריות אישית מלאה על התגובה שלו. אדם יכול לעשות הפרדה בין מה שנאמר בחוץ (נסיבות חייו), לבין התגובה שלו, ע"י תשומת לב לנשימה ולתחושות הגוף, הכרת המנגנונים האישיים והמבנים הרגשיים. ברגע שאדם לוקח אחריות על חייו הוא חווה חופש. האחריות על כל מה שקורה בחיי היא קודם כל שלי. האחריות שלי היא על הרגשות שלי. על איך שאני תופסת את עצמי ואת סביבתי ואיך אני מכילה את הרגשות של עצמי. מהרגע שבו עליתי על מסלול זה, יש פחות ופחות מקום להאשמות . בקיצור, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים כדי לעצבן אותי , אני ורק אני אחליט אם אני מתעצבנת מזה , כמה אני מתעצבנת ואיך אני מגיבה, אם בכלל. בפוסט הזה התייחסתי לנושא בהרחבה. אם אתם מתקשים לקחת אחריות על חייכם אשמח אם תדברו איתי.

האם את אוכלת כי את רעבה? התשובה אולי תפתיע אותך. "אני לא מבינה למה אני אוכלת ואוכלת " ליאור שאלה " אני הרי יודעת שאצטער על כך, אז למה אני לא יכולה להפסיק לאכול?" ליאור הגיעה אלי כי רצתה להבין את הנקודה ממנה היא מתחילה לאכול. היא מודעת ל-כ-ל מה שהשמנה עלולה לגרום, אך כשהיא אוכלת "הכל מת, אני לא מקשרת את האוכל עם בריאות". האישה המדהימה הזו מודעת לזה שהיא אוכלת "כמו אדם מכור" ורצתה להבין את התופעה שקורית לה . באימון ה תברר שאוכל בשבילה זה בית, רוגע , שקט ואמא מרוצה. במהלך האימון היא נזכרה בארוחת צהרים בילדות והבינה שזמן האוכל היה זמן בו חוותה שקט, נועם וסיפוק בניגוד למתח ולמריבות שהיו לא פעם מנת חלקה ביום יום. ליאור, שהיתה ילדה פעילה מאוד, אנרגטית ושמחה, אמרה לעצמה ש"שווה לאכול. בזמן האוכל הכל בסדר. האוכל מביא אתו דברים נהדרים וחשובים כמו שקט ורוגע". המסקנה הזו השתרשה בה. היא לא היתה מודעת לזה אבל הגוף, שזוכר הכל (ועל כך בפוסט אחר) דואג להזכיר לה גם היום, כאשר היא נכנסת הביתה אחרי יום עמוס, או כשהיא קצרה בזמן..: "שווה לאכול. בזמן האוכל הכל בסדר. האוכל מביא אתו דברים נהדרים וחשובים כמו שקט ורוגע". אותו מנגנון שבילדות נתן לה שלווה ונחת ושמר עליה, הפך בבגרותה למנגנון שפוגע בה . פעמים רבות, כמעט תמיד, מנגנון הישרדותי בילדות הופך להיות מנגנון חבלה בחיינו הבוגרים. לזיהוי המנגנון יש חלק משמעותי בהבנה שהאוכל הוא רק הגורם החיצוני שתורם להשמנה , הוא לא שורש העניין. פירוק המנגנון (בעבודה שנעשית בחדר האימון), עשוי להביא להתמרה (טרנספורמציה) המיוחלת. מה זה אוכל עבורכם? אילו ארבע מילים נרדפות יש לכם ל"אוכל"? ואם אתם רוצים שאעזור לכם לגלות מה המנגנון ההישרדותי שלכם, אני פה .

"סליחה הוא תהליך שכלי, רגשי או רוחני שבו חדל אדם מלחוש עלבון או כעס כנגד אדם אחר על מעשה שהוא ראה בו כפגיעה, מחלוקת או שגיאה. לחלופין, סליחה היא הפסקת הדרישה לעונש או פיצוי." (ויקיפדיה) "... יתכן שאיננו יודעים כיצד לסלוח ויתכן כי איננו רוצים לסלוח. אך עצם העובדה כי אנו מכריזים על נכונותנו לסלוח, מתחילה את תהליך הריפוי..." (לואיז היי) חשוב לזכור שסליחה אינה אומרת שמה שקרה היה בסדר . היא, למעשה, שחרור ההיאחזות שלנו בשיפוטיות ובאשמה. היא מסייעת לנו להרפות מהעבר/מהעתיד ולחיות כאן ועכשיו. סליחה היא ויתור על העוינות, זה לקבל את כל החלקים שבך ובאחר, הטובים והפחות טובים כאחד. זה לבחור מי אתה רוצה להיות, אדם עוין או אחד שסולח. ישנן דרכים שונות ל תהליך הסליחה. ד"ר אירה ביוק, רופא שליווה חולים סופניים ונפגש עם משפחות החולים, מציע מכתב סליחה שיכול להביא לפריצות דרך במערכות יחסים. התהליך מזכיר מאוד את ה"הו'אופונופונו" ואת "עין הבדולח": בוחרים אדם, חי או מת, שיש או הייתה איתו מערכת יחסים טעונה. המכתב נשאר אצלכם, כך שאתם יכולים לכתוב בו גם דברים שלא הייתם מעזים לומר בדרך אחרת: המשיכו את ארבעת משפטים: - סלח.י לי על ש... - אני סולח.ת לך על ש... - תודה ש.... - אני אוהב.ת אותך. אם כותבית לאדם שכבר אינו בחיים, יש להוסיף - היי/ה שלום. לעיתים הכעס כל כך גדול, הפגיעה עדיין צורבת עד שאתם מרגישים שאינכם יכולים לסלוח. כתבו בכל זאת ותוסיפו את ההסתייגויות: - אני לא חושב.ת שיש לך מה לסלוח לי אבל - היית רוצה לסלוח לך על..... ..... ...אך אינני יכול.ה עדיין - קשה לי למצוא דברים שאני יכול.ה להגיד לך תודה עליהם , אבל אם אני חייב.ת אז תודה על.. (אפשר לציין צרכים בסיסיים..) - אני לא אוהב.ת אותך, אבל אני צריך.כה לסיים באני אוהב.ת אותך ... תוך כדי כתיבת המכתב כדאי לשים לב לנשימה ולתת למה שעולה לעלות, זה חלק מתהליך הניקוי. אפשר לעשות את התהליך בכתב או בעל פה. אם בחרת בכתב, בסוף התהליך אפשר לשמור את המכתב, לשרוף, לזרוק אותו או למסור אותו לנמען. עוד על חשיבות הסליחה: https://www.youtube.com/watch?v=ngjCmgUsfv0 אם אתם מתקשים לסלוח, אל תהססו לפנות אליי, א שמח לעזור

"הוא האשם בזה שאני ...." , "היא האשמה בזה שאני ..." "בגללו אני לא .... ", "בגללה אני לא..." מכירים את המשפטים האלה? גילה הגיעה מלאה טרוניות על בן זוגה: "אני צועקת בבית , בגללו, הוא מוציא לי את החשק ללכת להורים שלו, עשיתי תאונה כי הוא עיצבן אותי לפני שיצאתי מהבית." כששאלתי איך היא מרגישה מולו, מי היא מולו, ענתה: "הוא גורם לי להרגיש קטנה, מטומטמת..." בתהליך האימון הבאתי אותה להסתכל אחרת על הדברים ברשותה ובעידודה אני מביאה את תמצית השיחה שלנו: - אם הוא גורם לך להרגיש מטומטמת, אז מי האחראי? - הוא. - יש לך אחריות על מה שקרה? - לא. - אם הוא האחראי , מי את מולו? היא לא ידעה מה לענות. יש לנו את הממת"ק, מבקר, מרוחק, תוקפן וקורבן , מי את מולו? - אני הקורבן? הוא התוקפן ואני הקורבן. - את רוצה להיות הקורבן? - בטח שלא - אם את לא לוקחת אחריות על החלק שלך, אם הוא האחראי על מה שאת מרגישה אם הוא האחראי על מה שאת עושה איפה זה שם אותך? מי את שם? כאן אורו עיניה .. - רגע, רגע... אז כל פעם שאני מאשימה אותו, אני בתודעת קורבן ? - תגידי לי את. - וואו, אני מעבירה בראש כל מיני סיטואציות ובאמת אני יכולה לראות את הקורבנות בי. מה אפשר לעשות כדי לצאת מזה? - דבר ראשון, לקחת אחריות. זכרו, כל פעם שאתם מאשימים את האחר שהוא גורם לכם להרגיש, להגיד, לפעול..... , שבגללו אתם.... אתם בעצם אומרים הכוח אצלו , הוא החזק ואם הוא החזק, מה זה אומר עליך?! כל פעם שאתם מאשימים את האחר, אתם רואים את הדברים ממקום של תסכול ואגו. האם זה מה שאתם רוצים? לתת את הכוח שלכם לאחר? התבוננו באומץ וראו מה החלק שלכם בסיטואציה? איפה אתם אחראים על מה שקרה/נאמר? ברגע שתראו את החלק שלכם ברגע שתשתפו ותגידו לבן.בת מה גיליתם, זה רגע של צמיחה בקשר הזוגי, זו מהות הזוגיות. קחו אחריות על הסיטואציה, קחו אחריות על החיים שלכם ותראו איזו שינוי זה יחולל בחיים שלכם. ואם אתם מתקשים למצוא את החלק שלכם, אם אתם מתקשים למצוא מה האחריות שלכם, אל תהססו לפנות בפרטי וא עזור לכם למצוא אותה.

חשבתם פעם מה זה בשבילכם 'הערכה עצמית' איך אתם מגדירים 'אותנטיות, בגרות, כבוד, אהבה עצמית, פשטות, צניעות, שלמות, מה זה 'לדעת לחיות'? שיר שצ'פלין קרא ביום הולדתו ה-70, בתאריך 16.4.59: משהו על אהבה עצמית / צ'ארלי צ'פלין כאשר אהבתי את עצמי באמת הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון, בשעה הנכונה ובדקה הנכונה ואז יכולתי להרפות. היום אני יודע שיש לזה שם: " הערכה עצמית ". כאשר אהבתי את עצמי באמת יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי, הם רק אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי. היום אני יודע שקוראים לזה : " אותנטיות ". כאשר אהבתי את עצמי באמת הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים והתחלתי לראות את כל המתרחש כתרומה לצמיחתי. היום אני יודע שזה נקרא: " בגרות ". כאשר אהבתי את עצמי באמת התחלתי להבין כמה מעליב זה ללחוץ על מישהו לעשות את מה שאני מבקש, למרות שידעתי שזה לא הזמן או שאותו אדם עדיין לא מוכן, אפילו כאשר האדם הזה הוא אני. היום אני יודע שלזה קוראים: " כבוד ". כאשר אהבתי את עצמי באמת התחלתי להשתחרר מכל מה שאיננו בריא עבורי: מאכלים, אנשים, מצבים, כל דבר שמשך אותי למטה. בהתחלה לבי קרא לזה – "גישה אגואיסטית". היום אני יודע שזה: " אהבה עצמית ". כאשר אהבתי את עצמי באמת חדלתי להתייסר על הזמן החופשי, הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים, ממש נטשתי את ה"מגה" פרויקט של עתידי. היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון, מה שאני אוהב, בקצב שלי, היום אני יודע שקוראים לזה: " פשטות ". כאשר אהבתי את עצמי באמת הפסקתי לרצות להיות תמיד צודק וכך טעיתי הרבה פחות. היום גיליתי שלזה קוראים: " צניעות ". כאשר אהבתי את עצמי באמת סירבתי להמשיך לחיות בעבר ולדאוג כל הזמן למה שיהיה בעתיד. עכשיו אני חי את הרגע הזה, כי כאן מתרחש הכול. היום אני חי כל יום ויום ולזה אני קורא: " שלמות ". כאשר אהבתי את עצמי באמת הבחנתי שהחשיבה שלי יכולה לאמלל אותי ולאכזב אותי מאד, אבל כאשר אני מגייס אותה לשירות לבי, היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי ולזה קוראים " לדעת לחיות ". לא חייבים לפחד מהעימות המתקרב ביני לבין עצמי או ביני לבין האחרים. אפילו הכוכבים מתנגשים ביניהם ואז נולדים עולמות חדשים.

"אף פעם לא הייתי חרדתית. החל"ת, הבדידות ופחד להידבק הפגישו אותי לראשונה בחיי עם חרדה" זה היה הפתיח של פזית באימון שלנו. את פזית (שם בדוי) פגשתי לראשונה בזום אחרי 5 חודשים בהם לא יצאה מהבית. בחרתי (בעידודה) להביא את תמצית המפגש כדי לעזור לאנשים נוספים שחווים בימים אלה לחץ/חרדה. יש דרכים שונות, שיטות שונות לעבודה עם חרדה. אני לא מתיימרת בפוסט אחד לשחרר חרדות . כאשר מרגישים חרדה, כ"א חווה אותה אחרת, וחשוב לפגוש איש מקצוע שיתאים את הטיפול הנכון. פוסט זה הוא מעין עזרה ראשונה משהו שיכול לעזור לכל מי שפתאום מרגיש קצת לחוץ, או שמרגיש שהחרדה מתחילה להרים ראש. בכל מקרה, תמיד... חשוב לשים לב ל תמ"ר: תחושות, מחשבות ורגשות. היום נתמקד בתחושות : ההתמקדות בתחושה הפיזית, עוזרת לשחרר את המתח שנוצר בגוף. שאלו את עצמכם: - מה אני חש.ה כרגע בגוף? (מתח, כיווץ, גירוד, מחנק, עקצוץ, נשימה מהירה, פרפרים .. ) - איפה בגוף אני חש.ה את התחושה הזו? יכולות להיות תחושות שונות במקומות שונים בגוף. בד"כ, כשמתמקדים בתחושה אחת, עולה תחושה נוספת באיבר אחר. פשוט, כל פעם להתמקד בתחושה אחת. להיות עם כל תחושה שעולה: לנשום אליה (לנשום נשימה עמוקה דרך האף תוך מחשבה שהאוויר יגיע עד לאיבר ולתחושה). המודעות לתחושה והנשימה אליה, בלי שיפוטיות, עשויה לשחרר את התחושה. (אתם עשויים להרגיש התרחבות, רגיעה, זרימה, פיהוק, צמרמורת, נשימה עמוקה, רעד...) אם אחרי מספר נשימות, התחושה הראשונית עדיין שם, שאלו את עצמכם - מה התחושה ההפוכה למה שאני מרגיש.ה? (מה התחושה הנעימה) נשמו עמוק דרך האף ודמיינו שאתם מביאים אותה (את התחושה הנעימה) לאותו איבר. שימו לב מה אתם חשים, בלי שיפוטיות. אם אחרי מספר נשימות התחושה הראשונית עדיין שם, מצאו איבר בגוף שנעים לך בו ו"טיילו" בין שני האיברים. בדרך כלל בשלב הזה התחושה הראשונית כבר מתפוגגת. מי שמרגיש שרוצה לתרגל את זה איתי, מוזמן ליצור קשר

"אני רוצה להשאיר את כל השנה הזאת מאחור" זה המשפט הראשון שדלית (שם בדוי) אמרה כשהתיישבה מולי . רשמתי את כל האירועים שדלית רוצה להשאיר מאחור, לכל אירוע ביקשתי שתוסיף רגש ותחושה בגוף. "איזה רגש ..... (האירוע) מעלה בך?" "איפה את מרגישה את .. (הרגש) בגוף? "מה את חשה כעת בגוף?" לדוגמה לאחד האירועים: דלית הרגישה כעס, בבטן וחשה התכווצות בבטן , גוש בגרון וכאב בצד השמאלי של הראש. ראינו את המשותף לכל התשובות שלה, במרבית האירועים דלית הרגישה כעס, זלזול, התעלמות, התעמרות. לאחר שביררנו מה החלק שלה, מה האחריות האישית שהיא לוקחת ומה היתה יכולה לעשות/להגיב אחרת, דלית חייכה ואמרה: " אפשר ללמוד גם מאירועים שנראו קשים, אם לוקחים עליהם אחריות. אני מודה על השנה שעברתי , בזכות האירועים האלה למדתי כל כך הרבה על עצמי." אז אם יש אירוע שהשאיר חותם לא נעים, או גרם לכם לכיווץ כלשהו בגוף? חקרו: - מה הרגש שעולה ואיפה אתם מרגישים אותו בגוף? - מה החלק שלכם במה שקרה? - מה יכולתם לעשות אחרת? - מה האחריות האישית שאתם לוקחים על מה שקרה? - מה אתם יכולים ללמוד מזה , להבא? אם יש לכם שאלה, אל תהססו לפנות אליי

"בגלל הקורונה נפרדנו. 10 שנים של זוגיות יפה, 3 ילדים וקורונה אחת". זוגות רבים חווים היום פרידה, יש המאשימים את הקורונה, שהיא בהחלט מאיצה תהליכים אבל הקורונה היא לא באמת הסיבה, יש המאשימים את בן.בת הזוג, את עצמם, את המצב הכלכלי... אפשר לעסוק באשמים , אפשר להתייחס לתהליכי פרידה שמלווים אותנו כל החיים מרגע צאתנו לאוויר העולם, בו נפרדנו מהרחם. הפעם אתייחס לפרידה מבן זוג בעקבות גירושין (זה שונה מפרידה בעקבות מוות). אתחיל מבשורה מרחיבת לב, פרידה יכולה להיות הזדמנות לריפוי וצמיחה. סביר להניח שכל פרידה בין בני זוג, בעיקר כשיש ילדים, היא חוויה משברית מטלטלת. פרידה, בעיקר אם נכפתה עלינו, מלווה בכאב גדול, כעס, תסכול, האשמה ועוד רגשות מאמללים. חוויית הקיום והערך של האדם שנכפה עליו להיפרד, מתרסקת. אם חוויתם פרידה, שימו לב שכל הרגשות העזים שאתם חווים הם רק התגובה שלכם לאירוע הפרידה ופשוט תהיו עם מה שעולה, תנו מקום לרגשות המאמללים לצוף, שימו ❤ למה שקורה לכם בגוף ותנו לתחושות ולרגשות להתעצם. בא לכם לבכות – תבכו בא לכם לצרוח – צאו למקום בו אתם יכולים לצרוח ותצרחו, בא לכם להיכנס למיטה – בטלו את מה שיש לכם להמשך היום וכנסו למיטה. אל תחנקו את מה שאתם מרגישים. תחליטו כמה זמן אתם נותנים לעצמכם לחוות את הפרידה, והיו עם מה שעולה. בשלב השני, הסתכלו על המציאות אחרת. במציאות יש פרידה, מה שאנחנו "מלבישים" עליה, לעיתים זה לא קשור לפרידה הנוכחית, הפרידה האחרונה, אלא לפרידות שחווינו בילדותנו. בחדר האימון אני רואה שוב ושוב הקבלה בין התובנות שהתקבלו בילדות לגבי פרידה לקושי שחווים בעקבות פרידה, כבוגרים. אם חוויתם פרידה, שאלו את עצמכם ' מתי הרגשתי ככה ... (ציינו את כל מה שאתם מרגישים) עוד לפני שהכרתי בכלל את ..... (בן.בת הזוג)?' כמעט תמיד תיווכחו שהגוף מכיר את התגובה שלכם לפרידה עוד הרבה לפני שהכרתם את בן.בת הזוג. ומפה, פרידה יכולה להיות הזדמנות לריפוי וצמיחה. אז מה היה לנו עד כה: 1. לתת מקום ותוקף לכל הרגשות המאמללים שעולים. 2. לראות שהרגשות האלה מוכרים לנו עוד מילדותנו. 3. להבין שזה המקום שאפשר לרפא, לגדול ולצמוח. 4. לבחור כמה זמן ברצוננו להיות בתוך הכאב (בלי ביקורתיות ושיפוטיות). ואם אתם מתקשים לעשות את זה לבד, פנו אלי ואשמח לסייע